אביב פנימי וחירות רגשית
חג שמח!
ימי האביב הם ימים של פתיחה, התרחבות, התחממות ופריחה.
הטבע מלבלב ומשהו מהלך הרוח הזה עובר ודבק גם בנו, בני האדם. אנו יוצאים החוצה, מטיילים ושוהים יותר בטבע, נהנים מיופי של פריחה לאחר הגשמים וממזג אויר שהוא עדיין לא החום הגדול וכבר לא הקור המכנס אותנו אל תוך עצמנו. זהו האביב.
התנועה הזו של יציאה החוצה, פתיחה וצמיחה קורית לנו גם במישור הרגשי. הנפש של האדם, המחוברת למחזור הטבע באופן "טבעי" , קוראת גם היא לצאת, לגדול, ללמוד ולהתפתח.
לא סתם תקופת האביב הזו מביאה איתה את חג ה"חירות" - פסח.
אותה חירות של עם, שיצא מעבדות וחצה את המדבר, נחגגת בתקופת האביב.
האביב הוא חלק בשנה שהחופש נקרא מתוכנו לצאת, להתחדש, לנסות את כוחנו בחוויות חדשות, לשנות דברים, לארגן את עצמנו ואת המרחב החיצוני באופן חדש.
אותה קריאה להתחדשות וצמיחה קוראת גם פנימה. לארגן את המרחב הפנימי אחרת.
שינוים שאנחנו רוצים שיקרו במישור ה"חיצוני" מבקשים מאיתנו בין השאר להעז, לפעול באומץ. התחדשות של עשיה מחייבת ומבקשת מאיתנו יצירתיות וביצוע ברמה אחרת. אולי עם אנשים אחרים. אולי במרחבים אחרים. ואולי באותו מקום ואותה עשיה, אבל באופן שהוא פשוט אחר.
בתוך עולם של התחדשות בחוץ ובפנים, ישנה בקשה לחירות. קריאה לחופש.
כולנו כמהים לחופש. אדם מטבעו מבקש להרגיש חופשי כתנאי להיותו יצירתי, בוחר, מאושר.
והעולם מטבעו מאפשר לנו מצד אחד לבחור, להתפתח ולצמוח, ויחד עם זאת יוצר סביבנו מערכת תנאים שאינה תמיד מאפשרת חופש ובחירה אמיתית לכל אחד ואחת. מציאות כלכלית, יחסים לא מיטיבים, טראומות ופצעי עבר וסביבה שאינה מטיבה איתנו - כל אלו (ועוד) הם גורמים שעשויים בהחלט להגביל את התחושה של כל אדם שהוא חופשי ומאושר. לשלול (לפחות חלקית) את הידיעה שיש בידו.ה את הבחירה האמיתית בכל רגע. שהדרך אל האושר היא בידיו.
יותר מזה. כולנו במציאות של "פוסט קורונה" - שבה הכל מהיר ולחוץ יותר. כמות המשימות שעל כולנו (כולל ילדים) לעשות יותר ובפחות זמן רק הולכת וגוברת. ישנו צורך לעמוד בתחרות (סמויה או גלויה) ולהתמודד עם לחצים וסטרס רק עולה. ובנוסף כמובן, אנחנו במצב מדיני שמושפע מכל אלו אך גם משפיע על המרחב האישי של כולנו, גם של אלו ה'מנתקים' את עצמם כאסטרטגיה של "מנגנון הגנה" (במודע או שלא במודע).
כל אלו מבלבלים אותנו, יוצרים בתוכנו סטרס מודע (או לא מודע), מייצרים רצון לקבל החלטות באופן מידי והצורך ללמוד לנהל רגשות הולך ועולה.
כולנו משתכללים בתקופה הזו ומבקשים לעצמנו חירות רגשית
ככל שהלחץ והמתח גוברים, ומנגד הרצון לשמר וליצור לעצמנו איכות חיים: להיות נינוחים במצבי דחק, להוות דוגמה להתנהלות מאוזנת עבור ילדנו, לקבל החלטות המשקפות את הרצונות האותנטיים שלנו, כך עלינו להכיר וללמוד את מצבי הרגש בתוכנו. לפגוש ולהכיר את עצמנו. וליצור חופש פנימי.
אך מהו בכלל חופש רגשי?
האם מדובר על החופש להרגיש? אולי...
האם מדובר על היכולת של כל אדם לבחור את מנעד הרגשות ואת האופן שבו הוא או היא חווים את אותה סיטואציה - כנראה.
האמת היא שמדובר על שילוב של שני אלו.
ראשית, ועל מנת בכלל לגשת לשיח עם ועל העולם הרגשי, עלינו להכיר בו. ולהכיר (ב) רגשות בתוכנו.
רגשות הם עולם מורכב ולכן לעיתים מודחק, בעיקר כשהרגשות לא נעימים או לתחושתנו לא מיטיבים איתנו.
לשם כך אנחנו משופעים במנגנוני הגנה שרובם אינם מודעים. במילים אחרות, אנחנו "עושים כמיטב יכולתנו" להימנע מלחוש רגשות שלהבנתנו אינם מיטיבים או אפילו עשויים לפגוע בנו - וזה באופן טבעי.
אל מול כל זה עומד הרצון של כל אדם להתפתח. להשתנות. אולי להתגבר על רגשות ומצבים קשים כדי להתקדם ולפגוש את "האני המיטבי" שלו.
נוספת לכל אלו העובדה שרגשות הינם חומר שלא ניתן באמת להתעלם ממנו. כלומר, ניתן להדחיק ולעקוף ולדחות ולהתעלם, אך רגשות (ובטח רגשות משמעותיים) יתפסו את מקומם במערך הפנימי שלנו וישפיעו כמובן באופן שבו נאפשר להם.
דוגמה: אדם הנמצא בעבודה שהוא אוהב או טוב בה אפילו ומצד שני שמייצרת לו סטרס ומתח שאיננו יכול לפתור, כתוצר לדוגמא של תרבות ארגונית שאינה תואמת את הסגנון שלו.
הוא מתמודד עם לחצים רבים והדבר מייצר רגשות ותחושות של חוסר נוחות וחוסר שביעות רצון שלא תמיד ברור לו ממה הם נובעים בכלל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהם והאדם חוזר לביתו כל יום עייף יותר ויותר, למרות שהעבודה "טובה לו", ובהמשך הוא נשחק ונשחק עד שמשהו 'שובר את גב הגמל' (לעיתים גם פיזית....).
ההתמודדות עם רגשות שעולים עשויה להיות לא נעימה, בוודאי לא מזמינה.
ועם זאת - כדי להתפתח ולהיות מדוייקים עבור עצמנו, מחוברים לרצונותינו ואותנטיים - עלינו לצלוח אותה איכשהו. עלינו לעבור דרך רגשות, נעימים וגם קשים, 'טובים' וגם 'רעים' וזאת על מנת לפגוש את עצמינו מרגישים ומאפשרים לעצמנו לחוש ולהתחבר למה שקורה סביבנו.
כלומר, העולם הרגשי מאתגר אותנו. כי הוא למעשה אומר שעלינו לחוש ולהרגיש דברים שאינם נעימים, ומצד שני מבקש מאיתנו להתגבר ולמעשה למצוא דרך "לצלוח" דרך רגשות (שוב, לרוב מדובר על רגשות קשים, כי אלו מבקשים מאיתנו להתרחק מהם, אבל לא רק -רצוי גם לדעת "לצלוח" דרך רגשות נעימים ומיטיבים -זה לא פחות חשוב).
כשאדם מרגיש שהוא יכול לצלוח רגשות קשים בתוכו, יש כאן מפתח עבורו להתפתחות. לגדילה. אולי בלשון התנ"ך למעבר אל "הארץ המובטחת" שבתוכנו.
כפי שבני ישראל יצאו ממצריים והיו צריכים לעבור את ים סוף (ועוד תלאות רבות ומדבר כמובן) , כך גם אנחנו צריכים לעבור דרך רגשות קשים (וגם מיטיבים) כדי למצוא את הארץ המובטחת בתוכנו.
אך מהי הארץ המובטחת הזו?
בתוך כל אחד מאיתנו ישנו פוטנציאל - אותו זרע של יכולות וכישורים וחיבור את ה"יעוד" לשמו באנו לכאן לחיים . ישנם גורמים רבים ה'מסיחים' אותנו מלהכיר בו ולהכיר אותו (הסללה מגדרית ומקצועית, טראומות, תחרותיות של חברה מערבית ועוד רבים רבים..).
ועם זאת, בדור הזה יותר ויותר אנשים מתחברים לרצון לממש את הפוטנציאל שלהם. לגלות את יעודם. למצוא את המימוש המקצועי והאישי שלהם. לפגוש אושר.
התנאי ליצירת מימוש היא כמובן בחירה. בחירה בפעולות יומיומיות והתנהגותיות שמשקפות את הרצון האותנטי שלנו (אם אנחנו מודעים לא בכלל).
יחד עם זאת, ישנה עוד בחירה -בחירה רגשית. והיא אולי הבחירה או התנאי המשמעותי יותר להתפתחות עבורנו.
כלומר לא מספיק להיות אדם שמקבל החלטות או בוחר באופן מיטבי (לרוב רצינאלי) אלא עלינו להיות מחוברים לרגש שלנו על מנת לבחור מה שבאמת נכון לנו, גם אם לפעמים הדבר אינו תואם כלל את הרגלי החשיבה והתחושה שלנו.
ככל שאנחנו רחוקים מעצמנו, כדי לבחור באמת באופן אותנטי עלינו ממש "לצלוח" ים סוף בתוכנו. לשנות הרגלי חשיבה והרגשה, לשנות פרשנויות בראש שלנו, לדבר אל עצמנו אחרת. וזה לא פשוט ומנוגד לפעמים לכל ה"אוטומטיים שאליהם התרגלנו. ממש חציית ים סוף. אולי זו הסיבה שחצייה של ים כזה הצריכה מעשה שהיה בחזקת "נס גלוי". לפעמים יש תחושה שחציית הים הזה לא יכולה להיעשות באופן "רגיל".
עלינו להיות במרחב אחר. אולי בתחושה שקורה לנו איזה נס. שאנחנו מתחברים לעצמנו במרחב ובזמן שהם קצת "ניסיים" עבורנו. רק שם יכול לקרות שינוי משמעותי.
במציאות שלנו, אנחנו מנסים ליצר מרחבים כאלה בכל מיני מקומות. חדרי טיפול, סדנאות, מרחבים אלטרנטיביים, עבודה עם חומרים משני תודעה, יציאה אל אזור לא מוכר, התבודדות ועוד.
כדי שנוכל באמת לצלוח את הרגשות והרגלים שבתוכנו, עלינו להיות במרחב וזמן שהם אולי "חלום" עבורנו. רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי האנגלי דונאלד וויניקוט - מתייחס למרחב דומה המכונה "המרחב הפוטנציאלי". מרחב זה הוא המרחב הנפשי שבו מתרחשות התנסויות חיוביות ומספקות, בו אין הכרח באובייקט ממשי אלא האדם יכול לנוע בין מציאות לדמיון באופן מנטלי מופשט. המרחב הפוטנציאלי משתנה מאוד מאדם לאדם, קיומו תלוי בחוויות החיים ולא בנטיות מורשות. במרחב זה מתקיימת החוויה היצירתית. בשפה שלנו אנחנו קוראים לתהליך כזה "חלימה מקדמת" ויוצרים אותו בתוך סדנה בשם "זמן זהב". מרחב שבו נעשית "טרנספורמציה רגשית". כלומר, שינוי רגשי פנימי שמייצר שינוי מהותי חיצוני. מוזמנים לבקר באתר "בית לרגש" ולהצטרף אלינו לסדנת "זמן זהב" - בה מתרחשת טרנספורמציה רגשית המיצרת מציאות מעשית חדשה ורצויה. לפרטים והרשמה כנס.י ללינק https://bit.ly/3TEAjpd להתראות!
댓글